מקורה של חובת השימוע החל במסגרת הסכמים קיבוציים בהם הנהלת החברה נדרשה לתת דעתה יחד עם ועד העובדים לפני פיטוריו של עובד ולערוך לו שימוע שיסביר מהן הסיבות שהביאו לפיטוריו. בפסיקותיהם של בתי הדין האזוריים לעבודה הורחבה הדרישה וכללה בחובה את החובה לשימוע לפני פיטורים גם שוק העבודה הפרטי.
זכות של שימוע טרם פיטורים היא זכות המוענקת לכל עובד באשר הוא, ומכוחה מטילה חובה על המעסיק הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי לתת לעובד זכות שימוע לפני פיטורים. מעמדה של זכות זו אינו משתקף בחקיקה, אלא הוא פרי יצירת הפסיקה.
תוקפה של זכות השימוע לפני פיטורים משתקף בהוראות נציבות שירות המדינה. על פי הוראות אלו, חלה על המעסיק החובה לשלוח לעובד הודעה מראש על מועד השימוע, אשר תפרט את סיבת הפיטורים ואת כל הטענות שהביאו לפיטורים, וכן מתן אפשרות לעיין בכל החומר הנוגע לעניינו ולנימוקי פיטוריו. גילוי מלא זה של כל השיקולים נועד על מנת לאפשר לעובד להגיב בשימוע לפני הפיטורים לכל הטענות שהועלו כנגדו ולאפשר לעובד להביע את עמדתו, אשר יש בה כדי להביא לשכנוע בגין אי צדקת פיטוריו.
העובד רשאי להגיב על הטענות המועלות כנגדו לפי ראות עיניו, או בכתובים או בעל פה ויתקיים בפני אדם שקיבל הסכמה לכך ואשר יש בידו כדי להשפיע על ההחלטה בדבר פיטוריו של העובד ( אין חובה כי הממונה הישיר יערוך את השימוע לפני הפיטורים).
