לפי התיקון לחוק דמי מחלה (תיקון תשס"ט), חל איסור לפטר עובד שנעדר ממקום עבודתו בגין מחלה, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה על פי הצבירה המותרת בחוק או לפי הסכם קיבוצי. זכות זו בדבר איסור פיטורי עובד אשר נעדר ממקום עבודתו עקב מחלה, ניתנת באופן אוטומטי על ידי המעסיק, ובמקרה של הפרה, ניתן לתבוע את המעסיק.
קיימים סייגים שלפיהם הוראת החוק בגין פיטורים בזמן מחלה אינה חלה, כלהלן:
א.המעביד הודיע לעובד על פיטוריו עוד לפני שזה האחרון נעדר ממקום העבודה בגין מחלתו (קרי: "הודעה מוקדמת).
ב.המעביד פשט את הרגל
ג. אם המעביד הינו תאגיד- החברה בה מועסק העובד קיבלה "צו פירוק" מבית המשפט.
באופן כללי, מעסיק רשאי לפטר עובד שתפקודו לקוי, אין בו תועלת וכדומה, אולם פיטוריו צריכים להיעשות על פי הכללים שנקבעו בחוק ולהעניק לעובד זכות שימוע. כאשר מדובר בפיטורים של עובד בזמן מחלתו, המעסיק יהיה רשאי לפטר את העובד רק לאחר שהעובד מיצה את כל ימי מחלתו שצבר לזכותו בכפוף לחוק, שהרי אם מעסיק יהא רשאי לפטר עובד חולה, בלי לאפשר לו לנצל ימי מחלה צבורים הרי שתקופח זכותו הקוגנטית לדמי מחלה, ותאפשר למעסיק להשתחרר מחיובו בתשלום דמי מחלה לעובד.
ביהמ"ש בפסיקתו לגבי פיטורי עובד בזמן מחלה קבע כי: " חובות ההגינות, המידתיות ותום הלב מחייבות כל מעביד להימנע ככל הניתן מביצוע שימוע לקראת פיטורים בעת שהעובד שוהה בביתו בחופשת מחלה. זאת במיוחד כשמדובר בעובד בעל ותק של שנים רבות במקום העבודה, שמצוי בחופשת מחלה קצרה באופן יחסי, ובמעביד גדול המעסיק עובדים רבים".
